האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.

האלקזבה היא החלק הפרימיטיבי ביותר של המתחם המונומנטלי, שנבנה על שרידי מבצר זירידי עתיק.

מקורותיה של אלקזבה הנצרידית מתוארכים לשנת 1238, כאשר הסולטן הראשון ומייסד שושלת הנצריד, מוחמד אבן אל-אלחמר, החליט להעביר את מושב הסולטנות מאלבייסין לגבעה הנגדית, הסביקה.

המיקום שבחר אל-אחמר היה אידיאלי שכן האלקזבה, הממוקמת בקצה המערבי של הגבעה ובעלת פריסה משולשת, הדומה מאוד לחרטום של ספינה, הבטיחה הגנה אופטימלית למה שתהפוך לעיר הפלאטין של אלהמברה, שנבנתה תחת חסותו.

האלקזבה, המצוידת בכמה חומות ומגדלים, נבנתה מתוך כוונה הגנתית ברורה. למעשה, בשל מיקומו, מאתיים מטרים מעל העיר גרנדה, הוא היה מרכז מעקב, ובכך הבטיח שליטה חזותית על כל השטח שמסביב וייצג, בתורו, סמל של כוח.

בפנים, ממוקם הרובע הצבאי, ובמשך הזמן, הוקמה האלקזבה כעיר קטנה ועצמאית לחיילים בכירים, האחראית על ההגנה וההגנה של האלהמברה והסולטנים שלה.

עם הכניסה למצודה, אנו מוצאים את עצמנו במה שנראה כמו מבוך, אם כי במציאות מדובר בתהליך של שחזור אדריכלי באמצעות אנסטילוזיס, שאפשר את שחזור הרובע הצבאי הישן שנותר קבור עד תחילת המאה העשרים.

משמר העילית של הסולטן ושאר הכוחות הצבאיים האחראים על ההגנה והאבטחה של אלהמברה התגוררו בשכונה זו. לכן, היא הייתה עיר קטנה בתוך העיר הפלאטינית של אלהמברה עצמה, עם כל מה שצריך לחיי היומיום, כגון דיור, סדנאות, מאפייה עם תנור, מחסנים, בור מים, חמאם וכו'. בדרך זו ניתן היה לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הצבאית לאוכלוסייה האזרחית.

בשכונה זו, הודות לשיפוץ זה, אנו יכולים להתבונן במערך הטיפוסי של הבית המוסלמי: כניסה עם כניסה פינתית, חצר קטנה כציר המרכזי של הבית, חדרים המקיפים את החצר, ושירותים.

יתר על כן, בתחילת המאה העשרים התגלה צינוק מתחת לאדמה. קל לזיהוי מבחוץ באמצעות גרם המדרגות הלולייני המודרני המוביל אליו. בצינוק זה היו אסירים שניתן היה להשתמש בהם כדי להשיג הטבות משמעותיות, בין אם פוליטיות או כלכליות, או, במילים אחרות, אנשים בעלי ערך חליפין גבוה.

כלא תת-קרקעי זה מעוצב כמשפך הפוך ובעל תוכנית קומה מעגלית. מה שגרם לכך שהשבויים הללו יוכלו להימלט. למעשה, האסירים הובאו פנימה באמצעות מערכת של גלגלות או חבלים.

מגדל אבק השריפה שימש כתגבורת הגנתית בצד הדרומי של מגדל ולה ומשם החלה הדרך הצבאית שהובילה למגדלים האדומים.

מאז 1957, במגדל זה אנו יכולים למצוא כמה פסוקים חרוטים על אבן, שכותבם תואם את פרנסיסקו דה איקזה המקסיקני:

"תן צדקה, אישה, אין כלום בחיים,
כמו העונש של להיות עיוור בגרנדה."

החלל שתפוס גן האדרבים מתוארך למאה השש עשרה, כאשר נבנתה פלטפורמת ארטילריה בתהליך התאמת האלקזבה לארטילריה.

כבר במאה השבע עשרה איבד השימוש הצבאי את חשיבותו והמרקיז החמישי ממונדחאר, לאחר שמונה לשומר האלהמברה בשנת 1624, החליט להפוך את החלל הזה לגן על ידי מילוי החלל שבין הקירות החיצוניים והפנימיים באדמה.

ישנה אגדה הטוענת שבמקום זה נמצאו כמה אגרטלי חרסינה מלאים בזהב מוסתרים, כנראה שהוסתרו על ידי המוסלמים האחרונים שאכלסו את האזור, וכי חלק מהזהב שנמצא שימש את המרקיז למימון הקמת הגן היפהפה הזה. משערים שאולי אחד מהאגרטלים הללו הוא אחד מעשרים כלי חרס זהובים גדולים של נאסריד ששמרנו בעולם. אנו יכולים לראות שניים מאגרטלים אלה במוזיאון הלאומי לאמנות היספאנו-מוסלמית, הממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי.

אחד האלמנטים הבולטים בגן זה הוא נוכחותה של מזרקה בצורת תוף בחלק המרכזי. למזרקה זו היו מיקומים שונים, הבולט והבולט ביותר היה בפטיו דה לוס לאונס, שם היא הוצבה בשנת 1624 מעל מזרקת האריות וכתוצאה מכך נגרם נזק. הגביע עמד במקום זה עד 1954, אז הוסר והוצב כאן.

תחת שושלת נאסריד, מגדל זה היה ידוע בשם "טורה מאיור" ומהמאה השש עשרה הוא נקרא גם "טורה דל סול", משום שהשמש השתקפה במגדל בצהריים, ושימשה כשעון שמש. אבל שמו הנוכחי מגיע מהמילה velar, בהתחשב בכך שבזכות גובהו של עשרים ושבעה מטרים, הוא מספק נוף של שלוש מאות ושישים מעלות שיאפשר לראות כל תנועה.

מראה המגדל השתנה עם הזמן. במקור, היו לה חומות על הטרסה שלה, שאבדו עקב מספר רעידות אדמה. הפעמון נוסף לאחר כיבוש גרנדה על ידי הנוצרים.

זה שימש כדי להתריע בפני האוכלוסייה מפני כל סכנה אפשרית, רעידת אדמה או שריפה. צליל הפעמון הזה שימש גם לוויסות לוחות הזמנים של ההשקיה בוגה דה גרנדה.

כיום, ובהתאם למסורת, מצלצלים בפעמון בכל 2 בינואר לציון כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492.

פוארטה דה לאס ארמאס, הממוקמת בחומה הצפונית של האלקזבה, הייתה אחת הכניסות הראשיות לאלהמברה.

בתקופת שושלת נאסריד, אזרחים חצו את נהר דארו דרך גשר קאדי וטיפסו במעלה הגבעה לאורך שביל שמוסתר כיום על ידי יער סן פדרו, עד שהגיעו לשער. בתוך השער, הם היו צריכים להניח את נשקם לפני הכניסה למתחם, ומכאן השם "שער הנשק".

ממרפסת המגדל הזה, נוכל כעת ליהנות מאחד הנופים הפנורמיים הטובים ביותר של העיר גרנדה.

ממש לפנינו, אנו מוצאים את שכונת אלבייסין, המוכרת בזכות בתיה הלבנים ורחובותיה המפוארים בצורת מבוך. שכונה זו הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1994.

בשכונה זו ממוקמת אחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר של גרנדה: מיראדור דה סן ניקולס.

מימין לאלבייסין, נמצאת שכונת סאקרומונטה.

סקרומונטה היא שכונת הצוענים העתיקה והטיפוסית של גרנדה ומקום הולדתו של הפלמנקו. שכונה זו מאופיינת גם בנוכחותם של בתי מגורים של טרוגלודיטים: מערות.

למרגלות הרי האלבייסין והאלהמברה שוכנת הקררה דל דארו, ליד גדות הנהר הנושא את אותו שם.

מגדל ההומאז' הוא אחד המגדלים העתיקים ביותר באלקזבה, בגובה של עשרים ושישה מטרים. יש בו שש קומות, טרסה וצינוק תת-קרקעי.

בשל גובהו של המגדל, נוצרה תקשורת עם מגדלי השמירה של הממלכה מהטרסה שלו. תקשורת זו נוצרה באמצעות מערכת מראות במהלך היום או עשן עם מדורות בלילה.

משערים שבשל מיקומו הבולט של המגדל על הגבעה, זה היה כנראה המקום שנבחר לתצוגת הדגלים והדגלים האדומים של שושלת נאסריד.

בסיס המגדל הזה חוזק על ידי הנוצרים באמצעות מה שנקרא מגדל הקובייה.

לאחר כיבוש גרנדה, תכננו המלכים הקתולים סדרה של רפורמות כדי להתאים את האלקזבה לארטילריה. לפיכך, מגדל הקובייה מתנשא מעל מגדל טהונה, אשר, הודות לצורתו הגלילית, מספק הגנה רבה יותר מפני פגיעות אפשריות, בהשוואה למגדלי נאסריד בעלי הצורה המרובעת.

החנרליפה, ששכנה על סרו דל סול, הייתה האלמוניה של הסולטן, או במילים אחרות, בית כפרי מפואר עם מטעים, שבו, בנוסף לחקלאות, גודלו בעלי חיים עבור חצר הנסריד ונעשה ציד. ההערכה היא שבנייתו החלה בסוף המאה השלוש עשרה על ידי הסולטן מוחמד השני, בנו של מייסד שושלת נאסריד.

מקור השם ג'נרליפה הוא בערבית "יאנאט-אל-עריף", שפירושו "גן או מטע האדריכל". זה היה מרחב גדול בהרבה בתקופת הנסריד, עם לפחות ארבעה מטעים, והשתרע עד למקום המכונה כיום "מישור החוגלה".

בית כפרי זה, אותו כינה הווזיר אבן אל-יאאב "בית האושר המלכותי", היה ארמון: ארמון הקיץ של הסולטן. למרות קרבתו לאלהמברה, היא הייתה פרטית מספיק כדי לאפשר לו לברוח ולהירגע מהמתחים של חיי החצר והממשל, כמו גם ליהנות מטמפרטורות נעימות יותר. בשל מיקומה בגובה רב יותר מאשר עיר הפלאטין אלהמברה, הטמפרטורה ירדה בפנים.

כאשר גרנדה נכבשה, החנרליפה הפכה לרכושם של המלכים הקתולים, אשר העמידו אותה תחת חסותו של אלקאיד או מפקד. בסופו של דבר ויתר פיליפוס השני על ראשות העיר והחזקה התמידית במקום למשפחת גרנדה ונגאס (משפחה של מוריסקים שהתנצרו). המדינה החזירה לעצמה את האתר הזה רק לאחר תביעה משפטית שנמשכה כמעט 100 שנה והסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1921.

הסכם לפיו החנרליפה יהפוך לאתר מורשת לאומי וינוהל יחד עם האלהמברה באמצעות מועצת הנאמנים, ובכך ייווצר מועצת הנאמנים של האלהמברה והחנרליפה.

האמפיתיאטרון הפתוח שנתקלנו בו בדרכנו לארמון ג'נרליפה נבנה בשנת 1952 במטרה לארח, כפי שקורה בכל קיץ, את פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

מאז 2002 מתקיים גם פסטיבל פלמנקו, המוקדש למשורר המפורסם ביותר של גרנדה: פדריקו גרסיה לורקה.

תחת שושלת נאסריד, הדרך שחיברה את עיר הפלאטין לג'נרליפה החלה מפוארטה דל ערבל, המוקפת במה שמכונה טורה דה לוס פיקוס, שנקראה כך משום שחומותיה מסתיימות בפירמידות לבנים.

זה היה כביש מתפתל ומשופע, ממוגן משני צדדיו על ידי חומות גבוהות למען ביטחון רב יותר, והוביל לכניסה לפטיו דל דסקבאלגמיינטו.

חורבות או יסודות אלה הם השרידים הארכיאולוגיים של מה שהיה פעם מה שנקרא בית הידידים. שמו ושימושו הגיעו אלינו בזכות "מסתו על החקלאות" של אבן לויון מהמאה ה-14.

לכן, זה היה מקום מגורים שנועד לאנשים, חברים או קרובי משפחה שהסולטן העריך וראה בהם חשוב שיהיו קרובים אליו, אך מבלי לפגוע בפרטיותם, כך שזה היה מקום מגורים מבודד.

שביל הרדוף הזה נבנה באמצע המאה ה-19 לביקורה של המלכה אליזבת השנייה וליצירת גישה מונומנטלית יותר לחלקו העליון של הארמון.

הרדוף הוא שם נוסף שניתן לעץ הדפנה הוורוד, המופיע בצורת קמרון נוי במסלול זה. בתחילת המסלול, מעבר לגנים העליונים, נמצאת אחת הדוגמאות העתיקות ביותר של עץ ההדס המורי, שכמעט ואבד וטביעת האצבע הגנטית שלו עדיין נחקרת כיום.

זהו אחד הצמחים האופייניים ביותר לאלהמברה, המאופיין בעלים המעוגלים שלו, הגדולים יותר מהדס המצוי.

שדרת פאסאו דה לאס אדלפס מתחברת לשדרת פאסאו דה לוס סיפרסס, המשמשת כקו שמוביל מבקרים לאלהמברה.

אחד האלמנטים הייחודיים והשמורים ביותר של החנרליפה הוא מה שנקרא גרם מדרגות המים. ההערכה היא שתחת שושלת נאסריד, גרם מדרגות זה - המחולק לארבעה חלקים עם שלוש פלטפורמות ביניים - כלל תעלות מים שזרמו דרך שני מעקות קרמיקה מזוגגים, שניזנו מהתעלה המלכותית.

צינור מים זה הגיע לאורתוריום קטן, עליו לא נותר מידע ארכיאולוגי. במקומו, מאז 1836, הוקם משטח תצפית רומנטי שהוקם על ידי מנהל האחוזה באותה תקופה.

הטיפוס במעלה גרם מדרגות זה, המוקף בקמרון דפנה וברחש המים, יצר כנראה סביבה אידיאלית לגירוי החושים, כניסה לאקלים המתאים למדיטציה וביצוע ניקוי פנים לפני התפילה.

בשטחים המקיפים את הארמון, ההערכה היא כי היו לפחות ארבעה גנים גדולים שאורגנו במפלסים שונים, או פאראטות, מוקפים בקירות אדובי. שמות המטעים הללו שהגיעו אלינו הם: גרנדה, קולורדה, מרסריה ופואנטה פניה.

מטעים אלה המשיכו, במידה זו או אחרת, מאז המאה ה-14, להיות מעובדים תוך שימוש באותן טכניקות מסורתיות מימי הביניים. הודות לייצור חקלאי זה, חצר הנצריד שמרה על עצמאות מסוימת מספקים חקלאיים חיצוניים אחרים, מה שאפשר לה לספק את צרכי המזון שלה.

הם שימשו לגידול לא רק ירקות, אלא גם עצי פרי ומרעה לבעלי חיים. לדוגמה, מגדלים כיום ארטישוק, חצילים, שעועית, תאנים, רימונים ועצי שקד.

כיום, המטעים השמורים ממשיכים להשתמש באותן טכניקות ייצור חקלאיות ששימשו בימי הביניים, מה שמעניק למרחב זה ערך אנתרופולוגי רב.

הגישה לגנים אלה היא מפטיו דה לה סולטנה דרך גרם מדרגות תלול מהמאה ה-19, הנקרא "גרם מדרגות האריות", בשל שתי דמויות החרס המזוגגות שמעל השער.

גנים אלה יכולים להיחשב כדוגמה לגן רומנטי. הם ממוקמים על עמודים ויוצרים את החלק הגבוה ביותר של החנרליפה, עם נופים מרהיבים של כל המתחם המונומנטלי.

בולטת נוכחותן של מגנוליות יפהפיות.

גני הוורדים מתוארכים לשנות ה-30 וה-50 של המאה ה-20, כאשר המדינה רכשה את אחוזת החנרליפה בשנת 1921.

אז עלה הצורך להעלות את ערכו של אזור נטוש ולחבר אותו אסטרטגית לאלהמברה באמצעות מעבר הדרגתי וחלק.

הפטיו דה לה אצ'יה, שנקרא גם פטיו דה לה ריה במאה ה-19, כולל כיום מבנה מלבני עם שני ביתנים הפונים זה לזה ומפרץ.

מקור שם החצר הוא בתעלה המלכותית העוברת דרך ארמון זה, שסביבה מסודרים ארבעה גנים בפרטר אורתוגונליים ברמה נמוכה יותר. משני צידי תעלת ההשקיה מזרקות המהוות את אחת התמונות הפופולריות ביותר של הארמון. עם זאת, מזרקות אלו אינן מקוריות, שכן הן משבשות את השלווה והשלווה שהסולטן חיפש ברגעי המנוחה והמדיטציה שלו.

ארמון זה עבר שינויים רבים, שכן חצר זו הייתה סגורה במקור לנופים שאנו מוצאים כיום דרך גלריית 18 קשתות בסגנון בלוודיר. החלק היחיד שיאפשר לך להתבונן בנוף יהיה נקודת התצפית המרכזית. מנקודת מבט מקורית זו, כשישבנו על הרצפה ונשען על אדן החלון, אפשר היה להשקיף על הנופים הפנורמיים של העיר הפלאטינית אלהמברה.

כעדות לעברו, נמצא את עיטורי הנצריד בנקודת התצפית, שם בולטת עבודות הגבס של הסולטן אסמעיל הראשון על גבי אלו של מוחמד השלישי. זה מבהיר שלכל סולטן היו טעמים וצרכים שונים והוא התאים את הארמונות בהתאם, תוך שהוא מותיר את חותמו או חותמו האישי.

כשאנחנו עוברים ליד נקודת התצפית, ואם נסתכל על הקשתות הפנימיות, נמצא גם סמלים של המלכים הקתולים כמו העול והחצים, כמו גם את המוטו "טנטו מונטה".

הצד המזרחי של החצר הוא חדש עקב שריפה שאירעה בשנת 1958.

לפני הכניסה לפטיו דה לה אצ'קיה, אנו מוצאים את פטיו דה לה גווארדיה. חצר פשוטה עם גלריות מצופות אכסדרה, במרכזה מזרקה, המעוטרת גם היא בעצי תפוז מר. חצר זו בוודאי שימשה כאזור בקרה וחדר כניסה לפני הגישה למגורי הקיץ של הסולטן.

מה שבולט במקום הזה הוא שלאחר טיפוס במדרגות תלולות, אנו מוצאים פתח ממוסגר במשקוף מעוטר באריחים בגווני כחול, ירוק ושחור על רקע לבן. אנו יכולים לראות גם, למרות שנשחק עם חלוף הזמן, את מפתח נאסריד.

כשאנו מטפסים במדרגות ועוברים דרך פתח זה, אנו נתקלים בעיקול, בספסלי השומרים ובגרם מדרגות צר ותלול המוביל אותנו אל הארמון.

הפטיו דה לה סולטנה הוא אחד המרחבים שעברו את השינויים המשמעותיים ביותר. משערים שהאתר בו נמצאת כיום חצר זו - המכונה גם פטיו הברוש - היה האזור שיועד לחמאם לשעבר, מרחצאות ג'נרליפה.

במאה ה-16 הוא איבד את תפקידו זה והפך לגן. עם הזמן נבנתה גלריה צפונית, יחד עם בריכה בצורת U, מזרקה במרכזה ושלושים ושמונה סילוני מים רועשים.

האלמנטים היחידים שנשמרו מתקופת נאסריד הם מפל אצ'יה ריאל, המוגן מאחורי גדר, וקטע קטן של תעלה המפנה את המים לעבר פטיו דה לה אצ'יה.

השם "פטיו ברוש" נובע מעץ הברוש המת, בן מאה השנים, שרק גזעו נותר ממנו כיום. ליד זה לוחית קרמיקה מגרנדה המספרת לנו על האגדה מהמאה ה-16 על ג'ינס פרס דה היטה, לפיה הברוש הזה היה עד למפגשים הרומנטיים של אהוב הסולטן האחרון, בועבדיל, עם אביר אציל ממשפחת אבנסראז'ה.

הפטיו דל דסקבאלגמיינטו, המכונה גם פטיו פולו, היא החצר הראשונה שאנו נתקלים בה עם הכניסה לארמון חנרליפה.

אמצעי התחבורה בו השתמש הסולטן כדי להגיע לג'נרלייפה היה הסוס, וככזה, הוא נזקק למקום לרדת מסוסיו ולאכלס את החיות הללו. סבורים כי חצר זו נועדה למטרה זו, שכן בה שכנה האורוות.

היו בו ספסלי תמיכה לעלייה וירידה מהסוס, ושתי אורוות במפרצים הצדדיים, ששימשו כאורוות בחלק התחתון וכמעלי חציר בחלק העליון. גם שוקת השתייה עם מים טריים לסוסים לא יכלה להיעדר.

ראוי להדגיש כאן: מעל משקוף הדלת המובילה לחצר הסמוכה, אנו מוצאים את מפתח אלהמברה, סמל שושלת נאסריד, המייצג ברכה ובעלות.

האכסדרה הצפונית היא השמורה ביותר ונועדה לשכן את מגורי הסולטן.

אנו מוצאים אכסדרה עם חמש קשתות הנתמכות על ידי עמודים ואלחמיות בקצותיהן. אחרי האכסדרה הזו, וכדי לגשת לאולם המלכותי, עוברים דרך קשת משולשת שבה שירים המדברים על קרב לה וגה או סיירה אלווירה בשנת 1319, מה שנותן לנו מידע על תיארוך המקום.

בצידי הקשת המשולשת הזו יש גם *תקות*, גומחות קטנות שנחפרו בקיר בהן הונחו מים.

האולם המלכותי, ששכן במגדל מרובע מעוטר בטיח, היה המקום שבו הסולטן - למרות היותו ארמון פנאי - קיבל קהלים דחופים. הקהל הזה, על פי פסוקים שתועדו שם, היה צריך להיות קצר וישיר כדי לא להפריע יתר על המידה למנוחת האמיר.

ארמונות נאסריד מהווים את האזור הסמלי והמרשים ביותר במתחם המונומנטלי. הם נבנו במאה ה-14, תקופה שניתן לראותה כאחת הפאר הגדולות של שושלת נאסריד.

ארמונות אלה היו האזור השמור לסולטן ולקרובי משפחתו הקרובים, שם התנהלו חיי המשפחה, אך גם החיים הרשמיים והמנהליים של הממלכה.

הארמונות הם: המקסואר, ארמון קומארס וארמון האריות.

כל אחד מהארמונות הללו נבנה באופן עצמאי, בזמנים שונים, ועם תפקידים ייחודיים משלו. לאחר כיבוש גרנדה אוחדו הארמונות, ומאותו רגע ואילך הם נודעו כבית המלוכה, ומאוחר יותר כבית המלוכה הישן, כאשר צ'ארלס החמישי החליט לבנות ארמון משלו.

המקסואר הוא החלק העתיק ביותר בארמונות הנסריד, אך זהו גם החלל שעבר את השינויים הגדולים ביותר לאורך זמן. מקור שמו במילה הערבית *מסוואר*, המתייחסת למקום בו התכנסה *הסורה* או מועצת השרים של הסולטן, ובכך חושפת את אחד מתפקידיה. זה היה גם חדר ההמתנה שבו הסולטן ניהל צדק.

בניית המקסואר מיוחסת לסולטן אסמאעיל הראשון (1314–1325), ושונתה על ידי נכדו מוחמד החמישי. עם זאת, היו אלה הנוצרים ששינו את החלל הזה בצורה המשמעותית ביותר על ידי הסבתו לקפלה.

בתקופת הנצריד, חלל זה היה קטן בהרבה ואורגן סביב ארבעת העמודים המרכזיים, שם עדיין ניתן לראות את הכותרת הקובית האופיינית לנצריד, הצבועה בכחול קובלט. עמודים אלה נתמכו על ידי פנס שסיפק אור זניתלי, אשר הוסר במאה ה-16 כדי ליצור חדרים עליונים וחלונות צד.

כדי להמיר את החלל לקפלה, הונמכה הרצפה ונוסף חלל מלבני קטן בחלקו האחורי, המופרד כעת על ידי מעקה עץ המציין את מיקומו של בית המקהלה העליון.

פנל הבסיס מרוצף הקרמיקה עם עיטור כוכבים הובא ממקום אחר. בין כוכביה ניתן לראות לסירוגין: את סמל ממלכת נאסריד, את זה של הקרדינל מנדוזה, את הנשר הדו-ראשי של האוסטרים, את המוטו "אין מנצח אלא אלוהים" ואת עמודי הרקולס מהמגן הקיסרי.

מעל הבסיס, פריז אפיגרף מגבס חוזר על הכיתוב: "הממלכה היא של אלוהים. העוצמה היא של אלוהים. התהילה היא של אלוהים". כתובות אלו מחליפות את היציאות הנוצריות: "Christus regnat. Christus vincit. Christus imperat."

הכניסה הנוכחית למקסואר נפתחה בעת המודרנית, ושינתה את מיקומו של אחד מעמודי הרקולס עם המוטו "פלוס אולטרה", אשר הועבר לקיר המזרחי. כתר הגבס שמעל הדלת נותר במקומו המקורי.

בחלקו האחורי של החדר, דלת מובילה אל האורטוריום, אליו הגישה הייתה במקור דרך גלריית מאצ'וקה.

חלל זה הוא אחד הנפגעים ביותר באלהמברה עקב פיצוץ מחסנית אבק שריפה בשנת 1590. הוא שוחזר בשנת 1917.

במהלך השיפוץ, מפלס הרצפה הונמך כדי למנוע תאונות ולהקל על הביקורים. כעדות למפלס המקורי, נותר ספסל רציף מתחת לחלונות.

חזית מרשימה זו, ששוחזרה בהרחבה בין המאות ה-19 וה-20, נבנתה על ידי מוחמד החמישי לציון כיבוש אלחסיראס בשנת 1369, שהעניק לו שליטה על מצר גיברלטר.

בחצר זו קיבל הסולטן נתינים שקיבלו קהל מיוחד. הוא הוצב בחלק המרכזי של החזית, יושב על ג'מוגה בין שתי הדלתות ומתחת לגג הגדול, יצירת מופת של נגרות נאסריד שכתרה אותו.

לחזית יש מטען אלגורי גדול. בו יכלו הנבדקים לקרוא:

"עמדתי היא של כתר ושערי מזלג: המערב מאמין שבי נמצא המזרח."
אל-גני באללה הפקיד בידי את פתיחת הדלת לניצחון המוכרז.
ובכן, אני מחכה שהוא יופיע כשהאופק יגלה את עצמו בבוקר.
מי ייתן ואלוהים יעשה את מעשיו יפה כדמותו ודמותו!

הדלת מימין שימשה כגישה למגורים הפרטיים ולאזור השירות, בעוד שהדלת משמאל, דרך מסדרון מעוקל עם ספסלים לשומר, מאפשרת גישה לארמון קומארס, ובפרט לפטיו דה לוס אראיאנס.

נתינים שקיבלו קהל המתינו מול החזית, מופרדים מהסולטן על ידי המשמר המלכותי, בחדר המכונה כיום חדר הזהב.

מקור השם *רובע הזהב* בתקופת המלכים הקתולים, כאשר תקרת הקאפר של נאסריד נצבעה מחדש במוטיבים זהובים ושולבו בה סמלי המלכים.

במרכז החצר מזרקה נמוכה משיש עם גלונים, העתק של מזרקת לינדרג'ה השמורה במוזיאון אלהמברה. בצד אחד של הערימה, סורג מוביל למסדרון תת-קרקעי חשוך ששימש את השומר.

אחד המאפיינים של הבית ההיספני-מוסלמי הוא הגישה למקום המגורים דרך מסדרון מעוקל המוביל לחצר פתוחה, מרכז החיים והארגון של הבית, המצוידת במתקן מים וצמחייה. אותו רעיון נמצא גם בפטיו דה לוס ארייאנס, אך בקנה מידה גדול יותר, באורך 36 מטרים וברוחב 23 מטרים.

הפטיו דה לוס אראיאנס הוא מרכז ארמון קומארס, שם התקיימה הפעילות הפוליטית והדיפלומטית של ממלכת נאסריד. זהו פטיו מלבני בעל ממדים מרשימים שצירו המרכזי הוא בריכה גדולה. בו, המים הדוממים משמשים כמראה המעניקה עומק ואנכיות לחלל, ובכך יוצרים ארמון על המים.

בשני קצוות הבריכה, סילונים מכניסים מים בעדינות כדי לא להפריע לאפקט המראה או לשקט של המקום.

משני צידי הבריכה שתי ערוגות של הדס, מה שנתן למיקום הנוכחי את שמו: פטיו דה לוס ארייאנס. בעבר הוא היה ידוע גם בשם פטיו דה לה אלברקה.

נוכחותם של מים וצמחייה אינה רק תגובה לקריטריונים דקורטיביים או אסתטיים, אלא גם לכוונה ליצור מרחבים נעימים, במיוחד בקיץ. מים מרעננים את הסביבה, בעוד שצמחייה שומרת על לחות ומספקת ארומה.

בצדדים הארוכים של החצר יש ארבעה בתי מגורים עצמאיים. בצד הצפוני ניצב מגדל קומארס, ובו שוכן חדר הכס או חדר השגרירים.

בצד הדרומי, החזית משמשת כטרומפ ל'אויל, שכן הבניין שמאחוריה נהרס כדי לחבר את ארמון צ'ארלס החמישי לבית המלוכה הישן.

לפני הכניסה לארמונות הנסריד, אם נסתכל שמאלה, נגלה שתי חצרות.

הראשון הוא פטיו דה לה מזקיטה, הקרוי על שם המסגד הקטן הממוקם באחת מפינותיו. עם זאת, מאז המאה ה-20 היא ידועה גם כמדרסת הנסיכים, שכן למבנה שלה יש דמיון למדרסה של גרנדה.

בהמשך נמצא הפטיו דה מאצ'וקה, הקרוי על שם האדריכל פדרו מאצ'וקה, שהיה אחראי על פיקוח על בניית ארמון צ'ארלס החמישי במאה ה-16 ושכן שם.

חצר זו מזוהה בקלות בזכות הבריכה בעלת השוליים האונות שבמרכזה, כמו גם בזכות עצי הברוש המקושתים, המשקמים את התחושה האדריכלית של החלל בצורה לא פולשנית.

חדר הסירות הוא חדר הכניסה לחדר הכס או חדר השגרירים.

על משקופי הקשת המובילה לחדר זה אנו מוצאים נישות פנים, מגולפות בשיש ומעוטרות באריחים צבעוניים. זהו אחד האלמנטים הקישוטיים והפונקציונליים האופייניים ביותר של ארמונות הנסריד: ה*טאקות*.

*תקאות* הן גומחות קטנות שנחפרו בקירות, תמיד מסודרות בזוגות ופונות זו אל זו. הם שימשו להחזקת קנקנים של מים מתוקים לשתייה או מים ריחניים לשטיפת ידיים.

התקרה הנוכחית של האולם היא העתק של המקור, שאבד בשריפה בשנת 1890.

שם החדר הזה נובע משינוי פונטי של המילה הערבית *ברקה*, שפירושה "ברכה", וחוזרת על עצמה פעמים רבות על קירות החדר. זה לא נובע, כפי שמקובל לחשוב, מצורת גג הסירה ההפוכה.

במקום זה ביקשו הסולטנים החדשים את ברכת אלוהיהם לפני שהוכתרו ככאלה בחדר הכס.

לפני הכניסה לחדר הכס, אנו מוצאים שתי כניסות צדדיות: מימין, בית תפילה קטן עם מיהראב שלו; ומשמאל, דלת הגישה אל פנים מגדל קומארס.

אולם השגרירים, המכונה גם אולם הכס או אולם קומארס, הוא מקום כס המלוכה של הסולטן, ולכן, מרכז הכוח של שושלת נאסריד. אולי מסיבה זו, הוא ממוקם בתוך טורה דה קומארס, המגדל הגדול ביותר במתחם המונומנטלי, בגובה 45 מטרים. האטימולוגיה שלו מגיעה מהמילה הערבית *arsh*, שפירושו אוהל, ביתן או כס מלכות.

החדר מעוצב כקובייה מושלמת, וקירותיו מכוסים בעיטורים עשירים עד התקרה. בצדדים יש תשע גומחות זהות מקובצות בקבוצות של שלוש עם חלונות. זה שממול לכניסה מתאפיין בעיטור מפואר יותר, שכן זה היה המקום בו התגורר הסולטן, מואר מאחור, מה שמעדיף את אפקט הסנוור וההפתעה.

בעבר, חלונות היו מכוסים בויטראז'ים בעלי צורות גיאומטריות שנקראו *קומריות*. אלה אבדו עקב גל הלם של מחסנית אבק שריפה שהתפוצצה בשנת 1590 בקררה דל דארו.

העושר הדקורטיבי של הסלון הוא קיצוני. זה מתחיל בתחתית עם אריחים בצורות גיאומטריות, היוצרים אפקט חזותי הדומה לזה של קליידוסקופ. זה ממשיך על הקירות עם טיח שנראה כמו שטיחי קיר תלויים, מעוטר במוטיבים של צמחים, פרחים, צדפים, כוכבים ואפיגרפיה שופעת.

הכתב הנוכחי הוא משני סוגים: כתב יד כתוב, הנפוץ ביותר והקל לזיהוי; וכופיק, כתב תרבותי בעל צורות מלבניות וזוויתיות.

מבין כל הכתובות, הבולטת ביותר היא זו המופיעה מתחת לתקרה, על הרצועה העליונה של הקיר: סורה 67 מהקוראן, המכונה *הממלכה* או *האדנות*, הנמשכת לאורך ארבעת הקירות. סורה זו נאמרה על ידי הסולטנים החדשים כדי להכריז שכוחם מגיע ישירות מאלוהים.

דימוי הכוח האלוהי מיוצג גם בתקרה, המורכבת מ-8,017 חלקים שונים הממחישים, באמצעות גלגלי כוכבים, את האסכטולוגיה האסלאמית: שבעת השמים וגן עדן שמיני, כס אללה, המיוצג על ידי הכיפה המרכזית של המוקרנס.

כדי לגשת לבית המלוכה הנוצרי, עליכם להשתמש באחת הדלתות הפתוחות בגומחה השמאלית של אולם שתי האחיות.

צ'ארלס החמישי, נכדם של המלכים הקתולים, ביקר באלהמברה ביוני 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה. עם הגעתם לגרנדה, התיישב הזוג באלהמברה עצמה והורה על בניית חדרים חדשים, המכונים כיום "חדרי הקיסר".

חללים אלה שוברים לחלוטין את האדריכלות והאסתטיקה של נאסריד. עם זאת, מכיוון שהוא נבנה על שטחי גנים בין ארמון קומארס לארמון האריות, ניתן לראות את החלק העליון של החמאם המלכותי או חמאם קומארס דרך כמה חלונות קטנים הממוקמים משמאל למסדרון. כמה מטרים הלאה, פתחים נוספים מאפשרים נוף של אולם המיטות וגלריית המוזיקאים.

המרחצאות המלכותיים לא היו רק מקום להיגיינה, אלא גם מקום אידיאלי לטיפוח יחסים פוליטיים ודיפלומטיים בצורה נינוחה וידידותית, בליווי מוזיקה להחיות את האירוע. חלל זה פתוח לקהל הרחב רק באירועים מיוחדים.

דרך מסדרון זה נכנסים למשרד הקיסר, הבולט באח הרנסנס שלו עם סמל הקיסרות ותקרת עץ מרופדת שעוצבה על ידי פדרו מאצ'וקה, אדריכל ארמון צ'ארלס החמישי. על תקרת הקופסה ניתן לקרוא את הכתובת "PLUS ULTRA", מוטו שאומץ על ידי הקיסר, יחד עם ראשי התיבות K ו-Y, המקבילים לצ'ארלס החמישי ואיזבלה מפורטוגל.

ביציאה מהאולם, מימין נמצאים החדרים הקיסריים, הסגורים כעת לקהל הרחב ונגישים רק באירועים מיוחדים. חדרים אלה ידועים גם כחדרי וושינגטון אירווינג, שכן שם שהה הסופר הרומנטי האמריקאי במהלך שהותו בגרנדה. ייתכן שבמקום זה כתב את ספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*. מעל הדלת ניתן לראות לוח זיכרון.

סמוך לפטיו דה לה רח'ה נמצא פטיו דה לינדארחה, המעוטר בגדרות עץ תאשור מגולפות, עצי ברוש ועצי תפוז מר. חצר זו חבה את שמה לנקודת התצפית נאסרידית, הנמצאת בצדה הדרומי, הנושאת את אותו שם.

בתקופת נאסריד, לגן היה מראה שונה לחלוטין מזה שיש לו כיום, שכן הוא היה מרחב פתוח לנוף.

עם הגעתו של צ'ארלס החמישי, הגן נסגר, ואימץ מתווה דומה לזה של קלויסטר הודות לגלריה עם אכסדרה. עמודים מחלקים אחרים של אלהמברה שימשו לבנייתו.

במרכז החצר ניצבת מזרקה בסגנון בארוק, שמעליה הוצב אגן שיש נאסרידי בתחילת המאה ה-17. המזרקה שאנו רואים היום היא העתק; המקור נשמר במוזיאון אלהמברה.

הפטיו דה לוס לאונס הוא ליבת הארמון הזה. זוהי חצר מלבנית מוקפת בגלריה מצופה פורטיקו עם מאה עשרים וארבעה עמודים, כולם שונים זה מזה, המחברים את חדרי הארמון השונים. יש לו דמיון מסוים למנזר נוצרי.

חלל זה נחשב לאחד מפירות האמנות האסלאמית, למרות שהוא שובר את הדפוסים הרגילים של האדריכלות ההיספאנית-מוסלמית.

הסמליות של הארמון סובבת סביב הקונספט של גן עדן. ארבע תעלות המים היוצאות ממרכז החצר יכולות לייצג את ארבעת נהרות גן העדן האסלאמי, מה שמעניק לחצר פריסה בצורת צלב. העמודים מזכירים יער דקלים, כמו נווה מדבר של גן עדן.

במרכז נמצאת מזרקת האריות המפורסמת. שנים עשר האריות, אף על פי שהם בתנוחה דומה - ערניים וגבם למזרקה - בעלי מאפיינים שונים. הם מגולפים משיש מקאל לבן, שנבחרו בקפידה כדי לנצל את הוורידים הטבעיים של האבן ולהדגיש את מאפייניה הייחודיים.

ישנן תיאוריות שונות לגבי הסמליות שלה. יש המאמינים שהם מייצגים את כוחה של שושלת נאסריד או הסולטן מוחמד החמישי, את שנים עשר המזלות, את שתים עשרה השעות של היום, או אפילו שעון הידראולי. אחרים טוענים שמדובר בפרשנות מחודשת של ים הברונזה של יהודה, הנתמך על ידי שנים עשר פרים, כאן מוחלפים בשנים עשר אריות.

הקערה המרכזית נחצבה כנראה באתרה והיא מכילה כתובות פואטיות המשבחות את מוחמד החמישי ואת המערכת ההידראולית המזינה את המזרקה ומווסתת את זרימת המים כדי למנוע הצפה.

"למראית עין, מים ושיש נראים כאילו מתמזגים מבלי שנדע מי מהשניים מחליק."
האם אינך רואה כיצד המים נשפכים לתוך הקערה, אך פיהם מיד מסתירים אותם?

הוא מאהב שעפעפיו גודשים דמעות,
דמעות שהיא מסתירה מפחד מלשינה.

האין זה, במציאות, כמו ענן לבן השופך את תעלות ההשקיה שלו על האריות ונראה כיד הח'ליף אשר בבוקר מרעיף את חסדיו על אריות המלחמה?

המזרקה עברה שינויים שונים לאורך הזמן. במאה ה-17 נוסף אגן שני, אשר הוסר במאה ה-20 והועבר לגן האדרבים של האלקזבה.

העיבוד הנוצרי של הארמון כלל יצירת גישה ישירה למגדל קומארס דרך גלריה פתוחה בת שתי קומות. גלריה זו מציעה נופים מרהיבים של שתיים מהשכונות האיקוניות ביותר של גרנדה: אלבייסין וסקרומונטה.

מהגלריה, במבט ימינה, ניתן לראות גם את חדר ההלבשה של המלכה, אשר, כמו אזורים אחרים שהוזכרו לעיל, ניתן לבקר בו רק באירועים מיוחדים או כחלק מתקופת החודש.

חדר ההלבשה של המלכה ממוקם במגדל יוסוף הראשון, מגדל הבנוי קדימה ביחס לחומה. שמו הנוצרי מגיע מהשימוש שניתן לו איזבל מפורטוגל, אשתו של צ'ארלס החמישי, במהלך שהותה באלהמברה.

בפנים, החלל הותאם לאסתטיקה נוצרית והוא מכיל ציורים יקרי ערך מתקופת הרנסנס של יוליוס אכילס ואלכסנדר מאייר, תלמידיו של רפאל סאנציו, הידוע גם כרפאל מאורבינו.

בירידה מהגלריה, אנו מוצאים את פטיו דה לה רחה. שמו מגיע מהמרפסת הרציפה עם מעקות ברזל יצוק, שהותקנה באמצע המאה ה-17. סורגים אלה שימשו כמסדרון פתוח לחיבור והגנה על חדרים סמוכים.

אולם שתי האחיות מקבל את שמו הנוכחי מנוכחותם של שני לוחות שיש מקאל התאומים הממוקמים במרכז החדר.

חדר זה דומה במידה מסוימת לאולם האבנסראג'ס: הוא ממוקם גבוה יותר מהחצר, ומאחורי הכניסה יש בו שתי דלתות. זה משמאל נתן גישה לשירותים וזה מימין חיבר עם החדרים העליונים של הבית.

בניגוד לחדר התאומים, חדר זה נפתח צפונה לכיוון סלה דה לוס אג'ימסס ונקודת תצפית קטנה: מיראדור דה לינדארחה.

בתקופת שושלת נאסריד, בתקופתו של מוחמד החמישי, חדר זה נודע בשם *קובה אל-קוברה*, כלומר, הקובה הראשית, החשובה ביותר בארמון האריות. המונח *קובה* מתייחס לתכנית קומה מרובעת המכוסה כיפה.

הכיפה מבוססת על כוכב בעל שמונה קצוות, הנפרש לפריסה תלת-ממדית המורכבת מ-5,416 מוקראנות, שחלקן עדיין שומרות על עקבות של פוליכרומיה. מוקראנות אלה מחולקות בשש עשרה כיפות הממוקמות מעל שש עשרה חלונות עם סריגים המספקים אור משתנה לחדר בהתאם לשעת היום.

לפני הכניסה לאולם המערבי, המכונה גם אולם האבנסראג'ס, אנו מוצאים כמה דלתות עץ עם גילופים יוצאי דופן שנשמרו מאז ימי הביניים.

שם החדר הזה קשור לאגדה לפיה, עקב שמועה על רומן בין אביר אבנסראז'ה לחביבו של הסולטן, או עקב קנוניות לכאורה של משפחה זו להפלת המלך, הסולטן, מלא כעס, זימן את אבירי האבנסראז'ה. שלושים ושישה מהם איבדו את חייהם כתוצאה מכך.

סיפור זה תועד במאה ה-16 על ידי הסופר חינס פרז דה היטה ברומן שלו על *מלחמות האזרחים של גרנדה*, שם הוא מספר כי האבירים נרצחו בחדר זה ממש.

מסיבה זו, יש הטוענים לראות בכתמי החלודה שעל המזרקה המרכזית שריד סמלי לנהרות הדם של אותם אבירים.

אגדה זו גם היוותה השראה לצייר הספרדי מריאנו פורטוני, אשר תיעד אותה בעבודתו שכותרתה *טבח האבנסראג'ס*.

עם הכניסה בדלת, מצאנו שתי כניסות: זו מימין הובילה לשירותים, והזו משמאל לכמה מדרגות המובילות לחדרים העליונים.

אולם האבנסראג'ס הוא בית מגורים פרטי ועצמאי בקומת הקרקע, הבנוי סביב *קובה* גדולה (כיפה בערבית).

כיפת הגבס מעוטרת בעושר רב במוקארנות שמקורן בכוכב בעל שמונה קצוות בקומפוזיציה תלת-ממדית מורכבת. מוקראנות הן אלמנטים אדריכליים המבוססים על מנסרות תלויות בעלות צורות קעורות וקמורות, המזכירות נטיפים.

כשנכנסים לחדר, מבחינים בירידה בטמפרטורה. הסיבה לכך היא שהחלונות היחידים ממוקמים בחלק העליון, מה שמאפשר לאוויר חם לברוח. בינתיים, המים מהמזרקה המרכזית מקררים את האוויר, מה שהופך את החדר, כאשר הדלתות סגורות, לתפקד כמעין מערה עם טמפרטורה אידיאלית לימי הקיץ החמים ביותר.

מאחורי אולם שתי האחיות, מצפון אנו מוצאים ספינה רוחבית מכוסה בקמרון מוקרן. חדר זה נקרא אולם האג'ימצ'ס (חלונות מקושטים) בגלל סוג החלונות שכנראה סגרו את הפתחים הממוקמים משני צידי הקשת המרכזית המובילה לנקודת התצפית לינדאראג'ה.

הקירות הלבנים של חדר זה נחשבים כמכוסים במקור בבדי משי.

נקודת התצפית לינדרג'ה חבה את שמה לגזירת המונח הערבי *עין דאר עאישה*, שפירושו "עיני בית עאישה".

למרות גודלו הקטן, פנים רציף התצפית מעוצב להפליא. מצד אחד, הוא כולל ריצוף עם סדרות של כוכבים קטנים ומשולבים, שדרשו עבודה קפדנית מצד האומנים. מצד שני, אם תסתכלו למעלה, תוכלו לראות תקרה עם זכוכית צבעונית משובצת במבנה עץ, הדומה לחלון גג.

פנס זה הוא דוגמה מייצגת לאופן שבו נראו רבים מהמתחמים או החלונות המקורות של אלהמברה הפלאטינית. כאשר אור השמש פוגע בזכוכית, הוא מקרין השתקפויות צבעוניות המאירות את העיצוב, ומעניקות לחלל אווירה ייחודית ומשתנה ללא הרף לאורך כל היום.

בתקופת נאסריד, כאשר החצר עדיין הייתה פתוחה, אדם יכול היה לשבת על רצפת משטח התצפית, להניח את זרועו על אדן החלון וליהנות מנופים מרהיבים של שכונת אלבייזין. נופים אלה אבדו בתחילת המאה ה-16, כאשר נבנו הבניינים שנועדו לשמש כמעונו של הקיסר קרל החמישי.

אולם המלכים תופס את כל הצד המזרחי של פטיו דה לוס לאונס, ולמרות שהוא נראה משולב בארמון, ההנחה היא שהייתה לו פונקציה משלו, כנראה בעלת אופי פנאי או חצרני.

חלל זה בולט בשל שימור אחת הדוגמאות הבודדות לציור פיגורטיבי של נאסריד.

בשלושת חדרי השינה, כל אחד בגודל של כחמישה עשר מטרים רבועים, ישנם שלושה קמרונות מזויפים מעוטרים בציורים על עור כבש. עורות אלה חוברו לתמיכה מעץ באמצעות מסמרי במבוק קטנים, טכניקה שמנעה מהחומר להחליד.

שם החדר נובע ככל הנראה מפרשנות הציור בגומחה המרכזית, המתארת עשר דמויות שעשויות להתאים לעשרת הסולטנים הראשונים של אלהמברה.

בגומחות הצדדיות ניתן לראות סצנות אבירות של לחימה, ציד, משחקים ואהבה. בהם, נוכחותן של דמויות נוצריות ומוסלמיות החולקות את אותו חלל מובחנת בבירור על ידי לבושם.

מקורן של ציורים אלה נתון לוויכוח נרחב. בשל סגנונם הגותי הליניארי, משערים כי הם נוצרו ככל הנראה על ידי אמנים נוצרים המכירים את העולם המוסלמי. ייתכן שיצירות אלה הן תוצאה של מערכת היחסים הטובה בין מוחמד החמישי, מייסד ארמון זה, לבין המלך הנוצרי פדרו הראשון מקסטיליה.

חדר הסודות הוא חדר בצורת ריבוע, מכוסה בקמרון כדורי.

משהו מאוד מוזר ומסקרן קורה בחדר הזה, מה שהופך אותו לאחת האטרקציות האהובות על המבקרים באלהמברה, במיוחד על הקטנטנים.

התופעה היא שאם אדם אחד עומד בפינה אחת של החדר ואחר בפינה הנגדית - שניהם פונים אל הקיר וקרובים אליו ככל האפשר - אחד מהם יכול לדבר בשקט רב והשני ישמע את המסר בצורה מושלמת, כאילו הוא ממש לידו.

בזכות "המשחק" האקוסטי הזה החדר מקבל את שמו: **חדר הסודות**.

הארמון המכונה ארמון האריות הוזמן במהלך שלטונו השני של הסולטן מוחמד החמישי, שהחל בשנת 1362 ונמשך עד 1391. בתקופה זו החלה בנייתו של ארמון האריות, הסמוך לארמון קומארש, שנבנה על ידי אביו, הסולטן יוסף הראשון.

ארמון חדש זה נקרא גם *ארמון ריאד*, מכיוון שמאמינים שהוא נבנה על גני קומארס הישנים. פירוש המונח *ריאד* הוא "גן".

ההנחה היא שהגישה המקורית לארמון הייתה דרך הפינה הדרום-מזרחית, מקאלה ריאל ודרך גישה מעוקלת. כיום, עקב שינויים נוצריים לאחר הכיבוש, הגישה לאולם המוקרנס היא ישירות מארמון קומארס.

אולם המוקרנס קיבל את שמו מהקמרון המרשים של המוקרנס שכיסה אותו במקור, אשר קרס כמעט לחלוטין כתוצאה מרעידות שנגרמו מפיצוץ מחסנית אבק שריפה בקררה דל דארו בשנת 1590.

שרידים של קמרון זה עדיין ניתן לראות בצד אחד. בצד השני, ישנם שרידים של קמרון נוצרי מאוחר יותר, שבו מופיעות האותיות "FY", המקושרות באופן מסורתי עם פרדיננד ואיזבלה, אם כי הן למעשה מתאימות לפיליפ החמישי ואיזבלה פרנזה, שביקרו באלהמברה בשנת 1729.

ההערכה היא שהחדר שימש כחדר כניסה או חדר המתנה לאורחים שהשתתפו בחגיגות, מסיבות וקבלות פנים של הסולטן.

החלל הגדול המכונה כיום ז'רדינס דל פארטל חייב את שמו לפאלאצ'ו דל פורטיקו, הקרוי על שם הגלריה המעוצבת שלו.

זהו הארמון השמור העתיק ביותר במתחם המונומנטלי, שבנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14.

לארמון זה יש דמיון מסוים לארמון קומארס, אם כי הוא עתיק יותר: חצר מלבנית, בריכה מרכזית והשתקפות הפורטיקו במים כמו מראה. המאפיין הבולט העיקרי שלו הוא נוכחותו של מגדל צדדי, המכונה מאז המאה ה-16 "מגדל הנשים", אם כי הוא נקרא גם "מצפה הכוכבים", שכן מוחמד השלישי היה חובב גדול של אסטרונומיה. במגדל חלונות הפונים לכל ארבע נקודות האור, המאפשרות נופים מרהיבים.

קוריוז בולט הוא שארמון זה היה בבעלות פרטית עד 12 במרץ 1891, אז בעליו, ארתור פון גווינר, בנקאי וקונסול גרמני, ויתר על הבניין והאדמה שמסביב למדינה הספרדית.

לרוע המזל, פון גווינר פירק את גג העץ של מרפסת התצפית והעביר אותו לברלין, שם הוא מוצג כיום במוזיאון פרגמון כאחד מגולות הכותרת באוסף האמנות האסלאמית שלו.

סמוך לארמון פרטאל, משמאל למגדל הנשים, נמצאים כמה בתי נאסריד. אחד מהם נקרא בית הציורים עקב גילוי, בתחילת המאה ה-20, של ציורי טמפרה על גבי טיח מהמאה ה-14. ציורים יקרי ערך אלה הם דוגמה נדירה לציור קיר פיגורטיבי של נאסריד, הכוללים סצנות חצר, ציד וחגיגות.

בשל חשיבותם ומסיבות שימור, בתים אלה אינם פתוחים לציבור.

מימין לארמון פרטאל, על סוללת החומה, נמצא בית הכנסת פרטאל, שבנייתו מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון. הגישה אליו היא דרך גרם מדרגות קטן, מכיוון שהוא מוגבה מקומת הקרקע.

אחד מעמודי התווך של האסלאם הוא להתפלל חמש פעמים ביום כשפניה למכה. האורטוריום שימש כקפלה פאלאטית שאפשרה לתושבי הארמון הסמוך למלא את החובה הדתית הזו.

למרות גודלו הקטן (כ-12 מטרים רבועים), לאורטוריום יש פרוזדור קטן וחדר תפילה. פנים המבנה כולל עיטורי טיח עשירים עם מוטיבים צמחיים וגיאומטריים, כמו גם כתובות קוראניות.

כשתעלו במדרגות, ממש מול דלת הכניסה, תמצאו את המיהראב על החומה הדרום-מערבית, הפונה למכה. יש לו תוכנית רצפה מצולעת, קשת פרסה מחודדת והוא מכוסה בכיפת מוקרן.

ראויה לציון מיוחד הכתובת האפיגרפית הממוקמת על עמודי קשת המיהראב, המזמינה לתפילה: "בואו והתפללו, ואל תהיו בין הרשלנים".

לאורטוריום מחובר ביתו של אטסיו דה ברקמונטה, אשר ניתן בשנת 1550 לאיש האחוזה לשעבר של משמר האלהמברה, רוזן טנדייה.

על הרמה הגבוהה ביותר באזור פארטל נמצאים השרידים הארכיאולוגיים של ארמון יוסוף השלישי. ארמון זה נמסר ביוני 1492 על ידי המלכים הקתולים למושל הראשון של אלהמברה, דון איניגו לופז דה מנדוסה, הרוזן השני מטנדייה. מסיבה זו, הוא ידוע גם בשם ארמון טנדייה.

הסיבה לכך שארמון זה חורבות מקורה בחילוקי הדעות שהתעוררו במאה ה-18 בין צאצאיו של רוזן טנדייה לפיליפ החמישי מבורבון. עם מותו של הארכידוכס קרל השני מאוסטריה ללא יורשים, תמכה משפחת טנדייה בארכידוכס קרל מאוסטריה במקום בפיליפ מבורבון. לאחר עלייתו לכס המלוכה של פיליפ החמישי, ננקטו צעדי תגמול: בשנת 1718, נשללה מהם ראשות העיר של האלהמברה, ומאוחר יותר הארמון, שפורק וחומריו נמכרו.

חלק מחומרים אלה הופיעו שוב במאה ה-20 באוספים פרטיים. ההערכה היא כי מה שנקרא "אריח המזל", שנשמר במכון ולנסיה של דון חואן במדריד, עשוי להגיע מארמון זה.

משנת 1740 ואילך, אתר הארמון הפך לאזור של גני ירק חכורים.

בשנת 1929 הוחזר אזור זה על ידי המדינה הספרדית והוחזר לבעלותה של האלהמברה. הודות לעבודתו של לאופולדו טורס באלבאס, האדריכל ומשחזר של האלהמברה, שופר מרחב זה באמצעות יצירת גן ארכיאולוגי.

לחומת העיר פאלאטין היו במקור יותר משלושים מגדלים, מתוכם נותרו כיום רק עשרים. בתחילה, למגדלים אלה היה תפקיד הגנתי בלבד, אם כי עם הזמן חלקם אימצו גם שימוש למגורים.

ביציאה מארמונות נאסריד, מאזור פארטל אלטו, מוביל שביל מרוצף באבנים אל החנרליפה. מסלול זה עוקב אחר קטע החומה בו ממוקמים כמה מהמגדלים הסמליים ביותר של המתחם, המוקף באזור גן עם נופים יפהפיים של אלבייסין ושל פרדסי החנרליפה.

אחד המגדלים הבולטים ביותר הוא מגדל הפסגות, שנבנה על ידי מוחמד השני ושופץ מאוחר יותר על ידי סולטנים אחרים. ניתן לזהותו בקלות בזכות חומות הלבנים בצורת פירמידה, שמהן ייתכן ששמו נגזר. עם זאת, מחברים אחרים סבורים כי השם מגיע מהקורבלים הבולטים מפינותיו העליונות ואשר החזיקו את המאצ'יקולציות, אלמנטים הגנתיים שאפשרו להתמודד עם התקפות מלמעלה.

תפקידו העיקרי של המגדל היה להגן על שער ארבל שנמצא בבסיסו, אשר התחבר לקואסטה דל ריי צ'יקו, ובכך הקל את הגישה לשכונת אלבייסין ולכביש הימי-ביניימי הישן שחיבר את אלהמברה עם החנרליפה.

בתקופה הנוצרית, נבנה מבצר חיצוני עם אורוות כדי לחזק את הגנתו, אשר נסגר על ידי כניסה חדשה המכונה שער הברזל.

למרות שמגדלים מקושרים בדרך כלל לתפקוד צבאי בלבד, ידוע כי לטורה דה לוס פיקוס שימש גם למגורים, כפי שמעידים העיטורים הקיימים בפנים שלה.

ה-Torre de la Cautiva קיבל שמות שונים עם הזמן, כמו טורה דה לה לדרונה או טורה דה לה סולטנה, אם כי הפופולרי ביותר ניצח לבסוף: טורה דה לה קאוטיבה.

שם זה אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוכחות, אלא הוא פרי אגדה רומנטית לפיה איזבל דה סוליס נכלאה במגדל זה. מאוחר יותר היא התאסלמה תחת השם זוראידה והפכה לסולטנה האהובה על מולי האסן. מצב זה גרם למתיחות עם איישה, הסולטנה לשעבר ואמו של בועבדיל, שכן זוראידה - ששמה פירושו "כוכב הבוקר" - החליפה את מקומה בחצר.

בניית מגדל זה מיוחסת לסולטן יוסוף הראשון, שהיה אחראי גם על ארמון קומארש. ייחוס זה נתמך על ידי הכתובות באולם הראשי, פרי עבודתו של הווזיר אבן אל-יאב, המשבחות את הסולטן הזה.

בשירים החקוקים על הקירות, הווזיר משתמש שוב ושוב במונח קלאהורה, אשר מאז משמש להתייחס לארמונות מבוצרים, כפי שקורה במגדל זה. בנוסף למטרות הגנה, המגדל מכיל בתוכו ארמון אותנטי ומעוצב בעושר רב.

באשר לקישוטיו, האולם הראשי כולל בסיס מרוצף קרמיקה עם צורות גיאומטריות בצבעים שונים. ביניהם בולט הסגול, שייצורו באותה תקופה היה קשה ויקר במיוחד, ולכן הוא נשמר אך ורק למרחבים בעלי חשיבות רבה.

מגדל האינפנטות, כמו מגדל השבויים, חייב את שמו לאגדה.

זוהי האגדה על שלוש הנסיכות זיידה, זוראידה וזוראהיידה, שחיו במגדל זה, סיפור שאסף על ידי וושינגטון אירווינג בספרו המפורסם *סיפורי אלהמברה*.

בניית מגדל הארמון הזה, או *קלחורה*, מיוחסת לסולטן מוחמד השביעי, שמלך בין השנים 1392 ו-1408. לכן, זהו אחד המגדלים האחרונים שנבנו על ידי שושלת נאסריד.

מצב זה משתקף בעיצוב הפנים, אשר מראה סימנים של ירידה מסוימת בהשוואה לתקופות קודמות של פאר אמנותי רב יותר.

בקצה שדרת פאסאו דה לאס טורס, בחלקה המזרחי ביותר של החומה הצפונית, נמצאים שרידיו של מגדל גלילי: טורה דל קאבו דה קאררה.

מגדל זה נהרס כמעט לחלוטין כתוצאה מהפיצוצים שבוצעו בשנת 1812 על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם מאלהמברה.

ההערכה היא שהוא נבנה או נבנה מחדש בהוראת המלכים הקתולים בשנת 1502, כפי שאושר על ידי כתובת שאבדה כיום.

שמו נובע ממיקומו בקצה רחוב מאיור של אלהמברה, המסמן את גבולו או "קאפ דה קאררה" של הכביש האמור.

ארמון צ'ארלס החמישי, עם רוחבו שישים ושלושה מטרים וגובהו שבעה עשר מטרים, עוקב אחר הפרופורציות של האדריכלות הקלאסית, ולכן הוא מחולק אופקית לשתי מפלסים עם אדריכלות ועיצוב מובחנים בבירור.

שלושה סוגי אבן שימשו לקישוט חזיתותיו: אבן גיר אפורה ודחוסה מסיריה אלוירה, שיש לבן ממקאאל וסרפנטין ירוק מבארנקו דה סן חואן.

העיטור החיצוני מרומם את דמותו של הקיסר קרל החמישי, ומדגיש את מעלותיו באמצעות אזכורים מיתולוגיים והיסטוריים.

החזיתות הבולטות ביותר הן אלו שבצדדים הדרומי והמערבי, שתיהן מעוצבות כקשתות ניצחון. הפורטל הראשי ממוקם בצד המערבי, שם הדלת הראשית מוכתרת בניצחונות מכונפים. משני הצדדים יש שתי דלתות קטנות שמעליהן מדליונים עם דמויות של חיילים רכובים על סוסים בתנוחת לחימה.

תבליטים משוכפלים באופן סימטרי מופיעים על כנים של העמודים. התבליטים המרכזיים מסמלים שלום: הם מציגים שתי נשים יושבות על תל נשק, נושאות ענפי זית ותומכות בעמודי הרקולס, בכדור העולם עם הכתר הקיסרי והמוטו *PLUS ULTRA*, בעוד כרובים שורפים את ארטילרי המלחמה.

תבליטי הצד מתארים סצנות מלחמה, כמו קרב פאביה, שם ניצח צ'ארלס החמישי את פרנסואה הראשון מלך צרפת.

בחלק העליון מרפסות מוקפות מדליונים המתארים שתיים משנים עשר מעשיו של הרקולס: אחת הריגת האריה הנמאי ואחרת פונה אל השור הכרתי. סמל ספרד מופיע במדליון המרכזי.

בחלקו התחתון של הארמון בולטות אבני גזית כפריות, שנועדו להעביר תחושה של מוצקות. מעליהם טבעות ברונזה המוחזקות על ידי דמויות בעלי חיים כמו אריות - סמלי כוח והגנה - ובפינות, נשרים כפולים, הרומזים על הכוח הקיסרי ועל הסמל ההרלדי של הקיסר: הנשר הדו-ראשי של צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי מלך גרמניה.

הקיסר צ'ארלס הראשון מספרד והחמישי של האימפריה הרומית הקדושה, נכדם של המלכים הקתולים ובנה של ג'ואנה הראשונה מקסטיליה ופיליפ היפה, ביקר בגרנדה בקיץ 1526 לאחר שנישא לאיזבלה מפורטוגל בסביליה, כדי לבלות את ירח הדבש שלו.

עם הגעתו, הקיסר נשבה בקסמה של העיר ושל אלהמברה, והחליט לבנות ארמון חדש בעיר הפלאטין. ארמון זה נודע כבית המלוכה החדש, בניגוד לארמונות הנסריד, אשר נודעו מאז כבית המלוכה הישן.

העבודות הוזמנו עבור האדריכל והצייר מטולדו פדרו מאצ'וקה, אשר נאמר שהיה תלמידו של מיכלאנג'לו, דבר המסביר את ידיעותיו המעמיקות ברנסנס הקלאסי.

מאצ'וקה תכנן ארמון מונומנטלי בסגנון הרנסנס, עם תוכנית קומה מרובעת ועיגול המשולב בפנים שלו, בהשראת המונומנטים של העת העתיקה הקלאסית.

הבנייה החלה בשנת 1527 ומומנה ברובה על ידי המיסים שהמוריסקוס נאלצו לשלם כדי להמשיך לחיות בגרנדה ולשמר את מנהגיהם וטקסיהם.

בשנת 1550, פדרו מאצ'וקה נפטר מבלי שהשלים את בניית הארמון. בנו לואיס היה זה שהמשיך את הפרויקט, אך לאחר מותו, העבודה הופסקה לזמן מה. הם חודשו בשנת 1572 תחת שלטונו של פיליפוס השני, והופקדו בידי חואן דה אוריאה בהמלצת חואן דה הררה, אדריכל מנזר אל אסקוריאל. עם זאת, עקב מחסור במשאבים שנגרם עקב מלחמת אלפוחארס, לא חלה התקדמות משמעותית.

רק במאה ה-20 הושלמה בניית הארמון. תחילה בניהולו של האדריכל-משקם לאופולדו טורס באלבאס, ולבסוף בשנת 1958 על ידי פרנסיסקו פרייטו מורנו.

ארמונו של צ'ארלס החמישי נתפס כסמל לשלום אוניברסלי, המשקף את שאיפותיו הפוליטיות של הקיסר. עם זאת, צ'ארלס החמישי מעולם לא ראה באופן אישי את הארמון שהורה לבנות.

מוזיאון אלהמברה ממוקם בקומת הקרקע של ארמון צ'ארלס החמישי ומחולק לשבעה חדרים המוקדשים לתרבות ולאמנות היספנו-מוסלמית.

הוא מאכלס את האוסף הטוב ביותר הקיים של אמנות נאסריד, המורכב מיצירות שנמצאו בחפירות ובשחזורים שבוצעו באלהמברה עצמה לאורך זמן.

בין היצירות המוצגות עבודות טיח, עמודים, נגרות, קרמיקה בסגנונות שונים - כמו אגרטל הצבי המפורסם - העתק של המנורה מהמסגד הגדול של אלהמברה, כמו גם מצבות, מטבעות וחפצים אחרים בעלי ערך היסטורי רב.

אוסף זה הוא השלמה אידיאלית לביקור במתחם המונומנטלי, שכן הוא מספק הבנה טובה יותר של חיי היומיום והתרבות בתקופת נאסריד.

הכניסה למוזיאון היא חינם, אם כי חשוב לציין שהוא סגור בימי שני.

כאשר פדרו מאצ'וקה תכנן את ארמונו של צ'ארלס החמישי, הוא עשה זאת באמצעות צורות גיאומטריות בעלות סמליות רנסנס חזקה: הריבוע לייצג את העולם הארצי, המעגל הפנימי כסמל לאלוהי ולבריאה, והמתומן - השמור לקפלה - כאיחוד בין שני העולמות.

עם הכניסה לארמון, אנו מוצאים את עצמנו בחצר עגולה מרשימה עם אכסדרה, מוגבהת ביחס לחוץ. חצר זו מוקפת בשתי גלריות המונחות זו על גבי זו, שתיהן עם שלושים ושניים עמודים. בקומת הקרקע העמודים הם מהסדר הדורי-טוסקני, ובקומה העליונה, מהסדר היוני.

העמודים היו עשויים מאבן פודינג או אבן שקדים, מהעיירה אל טורו בגרנדה. חומר זה נבחר משום שהיה חסכוני יותר מהשיש שתוכנן במקור בתכנון.

בגלריה התחתונה יש קמרון טבעתי שנועד ככל הנראה להיות מעוטר בציורי פרסקו. לגלריה העליונה, מצידה, תקרת עץ מרופדת.

הפריז המקיף את החצר כולל *בורוקרניוס*, ייצוגים של גולגלות שור, מוטיב דקורטיבי ששורשיו ביוון וברומא העתיקות, שם הם שימשו בפריזים ובקברים הקשורים לקורבנות פולחניים.

שתי קומות החצר מחוברות באמצעות שני גרמי מדרגות: אחד בצד הצפוני, שנבנה במאה ה-17, ואחר גם הוא מצפון, שתוכנן במאה ה-20 על ידי אדריכל השימור של האלהמברה, פרנסיסקו פרייטו מורנו.

למרות שמעולם לא שימש כמעון מלכותי, הארמון מאכלס כיום שני מוזיאונים חשובים: מוזיאון האמנויות היפות בקומה העליונה, ובו אוסף יוצא דופן של ציורים ופיסול של גרנדה מהמאה ה-15 עד המאה ה-20, ומוזיאון אלהמברה בקומת הקרקע, אליו ניתן להגיע דרך אולם הכניסה המערבי.

בנוסף לתפקודה המוזיאלי, החצר המרכזית מתגאה באקוסטיקה יוצאת דופן, מה שהופך אותה לפסטיבל מעולה לקונצרטים ומופעים תיאטרליים, במיוחד במהלך פסטיבל המוזיקה והמחול הבינלאומי של גרנדה.

ברחוב ריאל, באתר הסמוך לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה הנוכחית, נמצא מרחץ המסגד.

בית מרחץ זה נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן מוחמד השלישי ומומן על ידי jizya, מס שנגבה מנוצרים על נטיעת אדמה בגבול.

השימוש ב- חמאם רחצה הייתה חיונית בחיי היומיום של עיר אסלאמית, והאלהמברה לא הייתה יוצאת דופן. בשל קרבתו למסגד, בית מרחץ זה מילא תפקיד דתי מרכזי: קיום טקסי ניקוי או טהרה לפני התפילה.

עם זאת, תפקידה לא היה דתי בלבד. החמאם שימש גם כמקום להיגיינה אישית והיה נקודת מפגש חברתית חשובה.

השימוש בו הוסדר על ידי לוחות זמנים, כאשר גברים היו בבוקר ונשים אחר הצהריים.

בהשראת מרחצאות רומיים, מרחצאות מוסלמיים היו בעלי סידור תאים דומה, למרות שהיו קטנים יותר ופעלו באמצעות קיטור, בניגוד למרחצאות רומיים, שהיו אמבטיות טבילה.

בית המרחץ כלל ארבעה חללים עיקריים: חדר מנוחה או חדר הלבשה, חדר קר או חם, חדר חם, ואזור דוד שהיה מחובר לאחרון.

מערכת החימום בה נעשה שימוש הייתה היפוקאוסט, מערכת חימום תת קרקעית שחיממה את הקרקע באמצעות אוויר חם שנוצר על ידי תנור וחולק דרך תא מתחת לריצוף.

הפראדור דה טוריסמו הנוכחי היה במקור מנזר סן פרנסיסקו, שנבנה בשנת 1494 באתר של ארמון נאסרידי ישן, שלפי המסורת היה שייך לנסיך מוסלמי.

לאחר כיבוש גרנדה, ויתרו המלכים הקתולים על שטח זה כדי להקים את המנזר הפרנציסקני הראשון בעיר, ובכך קיים הבטחה שניתנה לפטריארך מאסיזי שנים לפני הכיבוש.

עם הזמן, מקום זה הפך למקום הקבורה הראשון של המלכים הקתולים. חודש וחצי לפני מותה במדינה דל קמפו בשנת 1504, המלכה איזבלה הותירה בצוואתה את משאלתה להיקבר במנזר זה, לבושה בלבוש פרנציסקני. בשנת 1516 נקבר לידו המלך פרדיננד.

שניהם נותרו קבורים שם עד 1521, כאשר נכדם, הקיסר צ'ארלס החמישי, הורה להעביר את שרידיהם לקפלה המלכותית של גרנדה, שם הם נחים כיום לצד ג'ואנה הראשונה מקסטיליה, פיליפ הנאה והנסיך מיגל דה פאס.

כיום, ניתן לבקר באתר הקבורה הראשון הזה על ידי כניסה לחצר הפראדור. מתחת לכיפת מוקרנות נשמרות המצבות המקוריות של שני המלכים.

מאז יוני 1945, בניין זה שימש כמקום האירוח פאראדור דה סן פרנסיסקו, מלון תיירותי יוקרתי בבעלותה ובהפעלתה של המדינה הספרדית.

המילה "מדינה", שפירושה "עיר" בערבית, התייחסה לחלק הגבוה ביותר של גבעת סביקה באלהמברה.

מדינה זו הייתה בית לפעילות יומיומית אינטנסיבית, שכן זה היה האזור בו התרכזו המסחר והאוכלוסייה שאפשרו את חייה של חצר הנסריד בתוך עיר הפלאטין.

שם יוצרו טקסטיל, קרמיקה, לחם, זכוכית ואפילו מטבעות. בנוסף למגורי עובדים, היו גם מבני ציבור חיוניים כגון מרחצאות, מסגדים, שווקים, בורות מים, תנורים, ממגורות וסדנאות.

לתפקוד תקין של עיר מיניאטורית זו, לאלהמברה הייתה מערכת חקיקה, מינהל וגביית מיסים משלה.

כיום נותרו רק שרידים מעטים מאותה מדינה נאסרידית מקורית. השינוי שעברו מתיישבים נוצרים באזור לאחר הכיבוש, ולאחר מכן פיצוצי אבק השריפה שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם, תרמו להידרדרותו.

באמצע המאה ה-20, החלה תוכנית ארכיאולוגית לשיקום והתאמה של אזור זה. כתוצאה מכך, נסללה גם שביל הליכה מטופח לאורך רחוב מימי הביניים ישן, המתחבר כיום עם החנרליפה.

במדינה המלכותית, המחוברת לחומה הדרומית, נמצאים שרידיו של מה שמכונה ארמון האבנסראח'ס, השם הקסטיליאני של משפחת באנו סאראי, שושלת אצולה ממוצא צפון אפריקאי השייכת לחצר הנסריד.

השרידים שניתן לראות כיום הם תוצאה של חפירות שהחלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכן האתר ניזוק קשות בעבר, בעיקר עקב פיצוצים שנגרמו על ידי חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם.

הודות לחפירות ארכיאולוגיות אלו, ניתן היה לאשר את חשיבותה של משפחה זו בחצר הנסריד, לא רק בשל גודל הארמון אלא גם בשל מיקומו המועדף: בחלק העליון של המדינה, ממש על הציר העירוני הראשי של אלהמברה.

שער הצדק, המכונה בערבית באב אל-שריעה, הוא אחד מארבעת השערים החיצוניים של העיר הפלאטינית אלהמברה. ככניסה חיצונית, היא מילאה תפקיד הגנתי חשוב, כפי שניתן לראות במבנה הכפול שלה ובמדרון התלול של השטח.

בנייתו, המשולבת במגדל המחובר לחומה הדרומית, מיוחסת לסולטן יוסף הראשון בשנת 1348.

לדלת שתי קשתות פרסה מחודדות. ביניהם ישנו אזור פתוח, המכונה בוהדרה, שממנו ניתן היה להגן על הכניסה על ידי זריקת חומרים מהטרסה במקרה של התקפה.

מעבר לערכה האסטרטגי, לשער זה יש משמעות סמלית חזקה בהקשר האסלאמי. שני אלמנטים דקורטיביים בולטים במיוחד: היד והמפתח.

היד מייצגת את חמשת עמודי התווך של האסלאם ומסמלת הגנה ואירוח. המפתח, מצדו, הוא סמל של אמונה. ניתן לפרש את נוכחותם המשותפת כאלגוריה של כוח רוחני וארצי.

אגדה עממית מספרת שאם יום אחד היד והמפתח ייגעו, זה יביא לנפילתה של האלהמברה... ועימה, לסוף העולם, שכן זה מרמז על אובדן תפארתה.

סמלים אסלאמיים אלה עומדים בניגוד לתוספת נוצרית נוספת: פסל גותי של הבתולה והילד, מעשה ידיו של רוברטו אלמן, שהוצב בגומחה מעל הקשת הפנימית בהוראת המלכים הקתולים לאחר כיבוש גרנדה.

פתח פוארטה דה לוס קארוס אינו תואם לפתח מקורי בחומת נאסריד. הוא נפתח בין השנים 1526 ו-1536 עם מטרה פונקציונלית ספציפית מאוד: לאפשר גישה לעגלות שהובילו חומרים ועמודים לבניית ארמון צ'ארלס החמישי.

כיום, דלת זו עדיין משרתת מטרה מעשית. זוהי גישה להולכי רגל ללא כרטיסים למתחם, המאפשרת גישה חופשית לארמון צ'ארלס החמישי ולמוזיאונים שבו.

יתר על כן, זהו השער היחיד הפתוח לכלי רכב מורשים, כולל אורחי מלונות הממוקמים בתוך מתחם אלהמברה, מוניות, שירותים מיוחדים, צוות רפואי ורכבי תחזוקה.

העיר הפלאטינית של אלהמברה הייתה מוקפת חומה נרחבת עם ארבעה שערי גישה ראשיים מבחוץ. כדי להבטיח את הגנתם, לשערים אלה היה פריסה מעוקלת אופיינית, מה שהקשה על תוקפים פוטנציאליים להתקדם והקל על מארבים מבפנים.

שער שבע הקומות, הממוקם בחומה הדרומית, הוא אחת הכניסות הללו. בתקופת נאסריד, זה היה ידוע בשם ביב אל-גודור או "פוארטה דה לוס פוסוס", בשל קיומם בקרבת מקום של ממגורות או מבוכים, שאולי שימשו כבתי כלא.

שמו הנוכחי נובע מהאמונה הרווחת שיש שבע מפלסים או קומות מתחתיו. למרות שרק שניים מהם תועדו, אמונה זו הניבה אגדות וסיפורים רבים, כמו סיפורו של וושינגטון אירווינג "אגדת מורשתו של המורי", המזכיר אוצר החבוי במרתפים הסודיים של המגדל.

המסורת מספרת שזה היה השער האחרון בו השתמשו בואבדיל ופמלייתו כשנסעו לוגה דה גרנדה ב-2 בינואר 1492, כדי למסור את מפתחות הממלכה למלכים הקתולים. כמו כן, דרך שער זה נכנסו החיילים הנוצרים הראשונים ללא התנגדות.

השער שאנו רואים כיום הוא שחזור, שכן המקורי נהרס ברובו בפיצוץ חייליו של נפוליאון במהלך נסיגתם בשנת 1812.

פוארטה דל וינו הייתה הכניסה הראשית למדינה של אלהמברה. בנייתו מיוחסת לסולטן מוחמד השלישי בתחילת המאה ה-14, אם כי דלתותיו שופצו מאוחר יותר על ידי מוחמד החמישי.

מקור השם "שער היין" אינו בתקופת הנצרים, אלא בתקופה הנוצרית, החל משנת 1556, כאשר תושבי אלהמברה הורשו לקנות יין ללא מס במקום זה.

מכיוון שמדובר בשער פנימי, פריסתו ישרה וישירה, בניגוד לשערים חיצוניים כמו שער הצדק או שער הנשק, אשר תוכננו עם כיפוף לשיפור ההגנה.

למרות שלא שימש כפונקציות הגנה עיקריות, היו בו ספסלים בפנים לחיילים האחראים על בקרת הגישה, וכן חדר בקומה העליונה למגורי השומרים ולאזורי מנוחה.

החזית המערבית, הפונה לאלקזבה, הייתה הכניסה. מעל משקוף קשת הפרסה נמצא סמל המפתח, סמל חגיגי של קבלת פנים ושל שושלת נאסריד.

בחזית המזרחית, הפונה לארמון צ'ארלס החמישי, בולטים במיוחד קשתות הקשת, המעוטרות באריחים שנעשו בטכניקת חבל יבש, ומציעות דוגמה יפה לאמנות דקורטיבית היספנו-מוסלמית.

בתקופת שושלת נאסריד, באתר בו שוכנת כיום כנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה שכן מסגד אלחמה או המסגד הגדול של אלהמברה, שנבנה בתחילת המאה ה-14 על ידי הסולטן מוחמד השלישי.

לאחר כיבוש גרנדה ב-2 בינואר 1492, המסגד הוסמך לפולחן נוצרי והמיסה הראשונה נערכה בו. בהחלטת המלכים הקתולים, הוא נחנך תחת חסותה של מרי הקדושה והוקם שם המושב הארכיפיסקופלי הראשון.

בסוף המאה ה-16, המסגד הישן היה במצב של נזנח, מה שהוביל להריסתו ולבניית מקדש נוצרי חדש, שבנייתו הושלמה בשנת 1618.

כמעט ולא נותרו שרידים מהמבנה האסלאמי. הפריט המשמעותי ביותר שנשמר הוא מנורת ברונזה עם כתובת אפיגרית משנת 1305, הנמצאת כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי במדריד. ניתן לראות העתק של מנורה זו במוזיאון אלהמברה, בארמון של צ'ארלס החמישי.

לכנסיית סנטה מריה דה לה אלהמברה מתווה פשוט עם ספינה אחת ושלוש קפלות צדדיות מכל צד. בפנים, בולטת התמונה הראשית: הבתולה מאנגוסטיאס, יצירה מהמאה ה-18 מאת טורקואטו רואיז דל פראל.

תמונה זו, המכונה גם בתולת הרחמים, היא היחידה שנישאת בתהלוכה בגרנדה בכל שבת קודש, אם מזג האוויר מאפשר. הוא עושה זאת על כס מלכותי יפהפה המחקה בכסף תבליט את קשתותיה של פטיו דה לוס לאונס הסמלי.

כרקוריות, המשורר הגרנדיאני פדריקו גרסיה לורקה היה חבר באחווה זו.

לפני הפאראדור דה טוריסמו הנוכחי ולכיוון מזרח, ישנם שרידים של בית מלאכה לעיבוד עורות או חוות באפלו מימי הביניים, מתקן המוקדש לטיפול בעורות: ניקוים, עיבודם וצביעתם. זו הייתה פעילות נפוצה ברחבי אל-אנדלוס.

בית המלאכה לעיבוד עורות באלהמברה קטן בגודלו בהשוואה לאתרי עיבוד עורות דומים בצפון אפריקה. עם זאת, יש לקחת בחשבון שתפקידו נועד אך ורק לכסות את צרכי חצר הנצריד.

היו בו שמונה בריכות קטנות בגדלים שונים, מלבניות ועגולות כאחד, שבהן אוחסנו הסיד והצבעים ששימשו בתהליך עיבוד העור.

פעילות זו דרשה מים בשפע, ולכן בית החרושת לעיבוד עורות שכן ליד נהר אצ'יה ריאל, ובכך ניצל את הזרימה המתמדת שלו. קיומו הוא גם אינדיקציה לכמות המים הגדולה הזמינה באזור זה של אלהמברה.

מגדל המים הוא מבנה מרשים הממוקם בפינה הדרום-מערבית של חומת אלהמברה, ליד הכניסה הראשית הנוכחית מקופת הכרטיסים. למרות שמילא תפקידים הגנתיים, משימתו החשובה ביותר הייתה להגן על הכניסה לאסקיה ריאל, ומכאן שמו.

תעלת ההשקיה הגיעה לעיר הפלאטין לאחר חציית אמת מים וגבלה בצד הצפוני של המגדל כדי לספק מים לכל אלהמברה.

המגדל שאנו רואים כיום הוא תוצאה של שיפוץ יסודי. במהלך נסיגת חייליו של נפוליאון בשנת 1812, היא סבלה נזק קשה מפיצוצי אבק שריפה, ובאמצע המאה ה-20 היא כמעט נותרה על בסיס מוצק.

מגדל זה היה חיוני, שכן הוא איפשר למים - ולכן לחיים - להיכנס לעיר הפלאטין. במקור, גבעת סביקה חסרה מקורות מים טבעיים, מה שהציב אתגר משמעותי עבור הנסרידים.

מסיבה זו, הסולטן מוחמד הראשון הורה על פרויקט הנדסי הידראולי גדול: בניית מה שמכונה תעלת הסולטן. תעלת השקיה זו לוכדת מים מנהר דארו, המרוחק כשישה קילומטרים משם, בגובה רב יותר, תוך ניצול השיפוע כדי להעביר את המים באמצעות כוח הכבידה.

התשתית כללה סכר אגירה, גלגל מים המונע על ידי בעלי חיים ותעלה מרופדת לבנים - האקיה - העוברת מתחת לאדמה דרך הרים, ונכנסת לחלק העליון של החנרליפה.

כדי להתגבר על המדרון התלול בין סרו דל סול (חנרליפה) לגבעת סביקה (אלהמברה), בנו מהנדסים אמת מים, פרויקט מפתח להבטחת אספקת המים לכל המתחם המונומנטלי.